מקור החיוב בתשלום מזונות אישה הינו הדין העברי. עפ"י הדין העברי, זכותה של אישה לקבלת מזונות קודמת למעשה ידיה.
הכלל הבסיסי בדין העברי הוא כי הבחירה האם לצאת לעבוד נתונה לשיקולה של האישה- האישה בהחלט יכולה לומר שהיא איננה עובדת ועל כן בעלה חייב לזון אותה.
ברם במקרים בהם אישה עובדת למחייתה ומשתכרת בסכום אשר מכסה את כל צרכיה יכול הבעל לומר לאישה "צאי מעשה ידיך תחת מזונותיך".
הדין העברי אינו מחייב את האישה לצאת ולהשתכר מקום שאינה חפצה בכך, גם אם עבדה האישה קודם לכן ויש לה פוטנציאל השתכרות. ודוק: אין זה משנה אם הייתה לאישה סיבה מוצדקת להפסיק לעבוד.
הלכה זו היא אשר שוררת בביהמ"ש לענייני משפחה ובבית הדין הרבני אולם בצורה מרוככת יותר: הכלל הבסיסי בו אישה אינה חייבת לצאת לעבוד נותר כמות שהוא אולם במקרים מסוימים ביהמ"ש יתייחס לפוטנציאל ההשתכרות של האישה לדוגמא: במקרים של נשואים קצרים כאשר מדובר באישה צעירה אשר עתידה לפניה או כאשר אישה הינה בעלת מקצוע אשר עבדה במשך שנים רבות, ילדיה בוגרים ועיתותיה עמה.
עפ"י פסיקת בית המפשט העליון (ראה: תמ"א 324/94 עברון נ' עברון שם מפי כב' השופטת רוט לוי) בית המשפט בבואו לפסוק מזונות אישה מביא בין מכלול שיקוליו את העובדה כי האישה יכולה על פי עבודתה לתרום לכיסוי צרכיה בייחוד אם היא התנסתה בכך שנים.
במקרים כאלו ביהמ"ש לא ממהר לשלול מאישה את זכותה לקבלת מזונות אישה אלא פוסק מזנות מפוחתים על דרך של "השלמת מזונות אישה" אזי ביהמ"ש יפסוק מזונות אישה בסכום נמוך מזה שנחוץ לאישה כהשלמה לפוטנציאל השתכרותה של האישה.
כך התבטא כב' השו' גרניט בתמ"ש (ת"א) 54664/98 ל' ס. נ' ל' מ: "כידוע נשים חרדיות יוצאות לעבוד בעוד בעליהן יושבים ולומדים ואינן מבקשות לאכוף על בעליהן את הדין העברי המחייב אותו לפרנסן, בעוד שנשים חילוניות נאחזות במשפט העברי ואינן יוצאות לעבוד, מבלי שיש הצדקה לכך".
