אם מיום הקמתו של ביהמ"ש לענייני משפחה ועד לא מכבר ההלכה המשפטית והנוהג בדבר מעבר מקום מגורים בעת גירושין היה ברור: בעיתות גירושין הילדים עוזבים, יחד עם האימא אשר רשאית "לדלג" בין ערים עפ"י בחירתה ונוחיותה, הרי שבעת האחרונה, ובמיוחד בשלוש השנים האחרונות, חלה תמורה קיצונית בפסיקתם וגישתם של שופטי ביהמ"ש בישראל.
החוקים ה"יבשים" אמנם נותרו על כנם ולא התווסף להם מאום אך חלק מציבור השופטים בישראל החליט לקחת את המושכות לידיים ולהנהיג חוקים "לא כתובים" וביניהם החלת איסור על אם משמורנית (בין אם במשמורת משותפת ובין אם במשמורת יחידנית) לעבור מקום מגורים ללא קבלת רשותו של ביהמ"ש לכך מראש או לחלופין קבלת רשותו של האב.
לאזרח מן היישוב, התערבות במקום מגוריו של הפרט יכולה להיתפס כהתערבות יתירה של מערכת המשפט בחיי הפרט, אולם עבור הורים אשר נאלצים "לבלות" דקות ארוכות ולעיתים שעות בדרכים על מנת לפגוש בילדיהם – הגירה פנימית של בן/בת הזוג לשעבר עלול לעורר התרעמות והתנגדות רבה.
מכאן נשאלת השאלה היכן עובר הגבול בין התערבות לגיטימית של מערכת המשפט בחיי הפרט, והיכן מדובר בהתערבות מערכת המשפט בחופש התנועה של הפרט בצורה בלתי ראויה? לעיתים נדמה כי במרוצות השנים, ובמיוחד בתחום דיני המשפחה, הגבול בין השניים היטשטש עד לבלי היכר…
אם בעבר נדמה היה (אמנם בשוגג אולם זו ההנחה הרווחת בקרב הציבור) כי עצם היותך "הורה משמורן" מהווה הרשות לקבל החלטות חד צדדיות באשר למקום מגוריך כאשר הילדים "נגררים" אחר טובת ההורה ואילוציו, הרי שהיום ברור מאי פעם שעצם היותך הורה משמורן הינה זכות אשר טומנת בחובה חובות נרחבים ולא אך ורק כלפי ילדיך אלא גם כלפי ההורה האחר!
ככל ובת הזוג שלך לשעבר העתיקה את מקום מגוריה לעיר אחרת (ואף אם מדובר בעיר סמוכה) ללא קבלת רשותך ו/או רשותו של ביהמ"ש, נטלה עימה את הילדים ובכך הטילה עליך "גזירה" לנסוע מרחק רב על מנת לקיים הסדרי ראייה – ביכולתך להגיש לביהמ"ש לענייני משפחה צו למניעת המעבר מראש ולחלופין צו להשבת הקטינים לעיר שאותה עזבו.
שואלים אתם את השאלה המתבקשת – הכיצד מתאפשרת "אכיפה" של מקום מגורים על אדם חופשי? האם אותו הורה ששינה את מקום מגוריו צפוי לפגוש שוטרים בפתח ביתו אשר יבקשו לאכוף את פסה"ד?? והתשובה הפשוטה היא וודאי שלא!
למעשה לבתי המשפט ולרשויות האכיפה אין דרך להכריח אדם לגור בעיר מסוימת ועל כן, ככל והורה שינה את מקום מגוריו ללא קבלת רשותו של ביהמ"ש הרי שאותו הורה צפוי לאבד את המשמורת על ילדיו וזו תעבור להורה שמנגד! במקרים הפחות קיצוניים בתי המשפט קבעו כי ה"עונש" בגין העתקת מגורים תהא נשיאה בנטל ההסעות של הקטינים להסדרי הראיה עם ההורה שמנגד.
יש לציין כי ככל שהדבר נוגע לסוגית "הגירה פנימית" אין בביהמ"ש מקום "לרחמים" ובשנים האחרונות התקבלו מס לא מועט של' פסקי דין אשר הורו על השבת הקטינים לעיר מגוריהם המקורית אף על פי שההורה המשמורן כבר ביצע את המעבר והתמקם בביתו החדש.
הפתרון האידיאלי מבחינת המתגרשים לעתיד הינו הוספת סעיף הגירה פנימית להסכם הגירושין במסגרתו הצדדים קובעים מראש את המרחק המקסימלי או הערים הספציפיות אליו ההורים מורשים לעבור.
כל הגירה פנימית מעבר למוסכם בין ההורים ידרוש את רשותו של ביהמ"ש אשר תינתן תוך שיקול טובת הילדים אשר, לעיתים קרובות, מושפעת מטובתו האישית של ההורה המבקש להגר.
