השפעתה של בגידה על חלוקת הרכוש

 

בעידן המודרניזציה, כאשר בית המשפט דן בענייני חלוקת רכוש בין בני זוג, מהו המקום והחשיבות שיש ליחס לניאוף? האם ביהמ"ש צריך להכניס כשיקול בעניין הממון את המושג "אשמה"? האם יש הבדל מגדרי ביחסו של ביהמ"ש ביחס לבגידה? ובכן התשובה לשאלות אלו שנויה במחלוקת ולפיכך ישנה השפעה מכרעת לערכאה השיפוטית הדנה בעניין- בית הדין הרבני אשר "שמרן" יותר לעומת בית המשפט לענייני משפחה, כמו כן גם להשקפת עולמו הפרטית של השופט ולניסיון החיים שלו יש השפעה מכרעת.

 

שיקול הדעת של ביהמ"ש במסגרת הסדר איזון המשאבים- ס' 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג

בישראל דיני הגירושין נידונים ומוכרעים עפ"י הדין האישי (הוא בד"כ הדין הדתי), שבבסיסו עדיין ישנה התחשבות בניאוף, כגורם לסנקציות ממוניות, בעוד שהחוק מושתת על עקרונות מודרניים. מצד זה יוצר סיטואציה מורכבת למדי כאשר נשאלת השאלה הכיצד יש לנהוג בפשרנות הוראות החוק בסיטואציה בה אנו מתמודדים.

חשיבות רבה נודעת לשילוב של קורטוב גמישות מסגרת המשפט ובפרט ביחסים ממונים בין בני זוג. הוצאתו כליל של אלמנט האשמה לסיום הנישואין עקב בגידה, ללא אמצעי מתקן, מסכל את היענות לצרכים מיוחדים ולנסיבות של כל מקרה.

על צורך הגמישות בדיני הגירושין, בא לענות ס' 8 לחוק המקנה שיקול דעת לביהמ"ש תחת הכותרת "סמכויות מיוחדות". מטרתו היא לאפשר לביהמ"ש וביה"ד הרבני לסטות  מכלל השוויון על מנת שייעשה צדק. להלן החוק:

 

"ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג שהוגשה לאחר פקיעת הנישואין - אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין גירושין - לעשות אחת או יותר מאלה:

(1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע;

(3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים בשעת פקיעת הנישואין, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר           שיקבע;

(4) לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג בזמן פקיעת הנישואין אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר           שיקבע"

 

המחוקק התעטף בשתיקה בכל הנוגע לקביעת קני המידה להפעלת שיקול דעתו של ביהמ"ש ולאופן הפעלתו. לפיכך נשאלת השאלה מה יחשב ל"נסיבות מיוחדות"? האם עפ"י כוונת המחוקק בגידה בזמן הנישואין תחשב כנסיבה "מיוחדת" מספיק כך שתהווה סיבה לביהמ"ש להפעיל את ס' 8 וכך לקפח את הנואף לעניין חלוקת הרכוש?!

 

גדר הספק הוא, האם זכאי המחוקק החילוני להשפיע בעקיפין, באמצעות הסדר יחסי הממון, על דיני הגירושין שבדין הדתי.

האם יתכן להשלים עם תוצאה לפיה תישלל כתובת אישה, עפ"י הדין העברי, עקב ניאוף ויחד עם זאת היא תהיה זכאית לאיזון משאבים מכוח הוראות החוק? ומאידך גיסא, האם אין לאמר כי חוק יחסי ממון בין בני זוג, שהוא חילוני במקורו ויונק מעקרונות מנחים שונים מאלה של הדין העברי, מחייב דרך פרשנות הולמת את תחומיו ומסגרתו. החלת שיקולים השאובים מתחום הדין העברי במקרה כזה סותרות את עקרונות החוק.  

 

החוק נועד להסדיר תחום שנמצא לקוי בדין הדתי בעניו של המחוקק החילוני. חוק יחסי ממון אינו מוסיף על דיני הגירושין שבדין הדתי ואין הוא מיוסד עליהם. משום כך אין החוק חייב לדבוק לא בנורמות אשר שאובות מדיני הגירושין ולא בעקרונות הדין הדתי הנוגע לחלוקת הרכוש בעת הגירושין.

 

במסגרת הדין הדתי, נפגעות זכויותיה הרכושיות של אישה שנאפה, ועם זאת יכולות הן שלא להיפגע במסגרת הסדר איזון המשאבים. תוצאתו של הסדר איזון המשאבים אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין הדתי, אולם הסדר האיזון הוא הסדר חילוני ויש לפרש את הוראות החוק עליו מבוסס במסגרת זאת. אין כל אפשרות לתאם תיאום מלא בין דיני הגירושין שבדין הדתי לבין הסדר איזון המשאבים נשוא הוראת החוק. הלכה למעשה, הפסיקה המיישמת את ס' 8 אינה רבה והתערבות ביהמ"ש לפי ס' זה היא נדירה.

 

תחומי התערבות ביהמ"ש והיקפם:

מה הן אותן "נסיבות מיוחדות" ומתי הן "מצדיקות" סטייה מכללי האיזון הרגילים? אכן אחת מהנסיבות ההלו נוגעת להתנהגות אישית של מי מבני הזוג. בקבוצה זו נכללים:

 

1. פירוד ממושך/קצר

2. הפרת אמון: מקרה של הפרת אמון מצד בן הזוג עשויה לפעול לחובתו בגדר הסמכויות המיוחדות. בקטגוריה זו הכללים המקרים בהם בעל ביכר אישה אחרת על פני אשתו. האישה צברה בינתיים זכויות ברי איזון. ההיגיון נותן, כי יש לקבוע שהאיזון יימשך עד למועד בו הפר הבעל את האמון כלפי אשתו, וממועד הפרת האמון לא יהיה זכאי לאזן את הנכסים שנצברו על שמה. במידה והבעל הוא שצבר נכסים, לא מן המידה, כי נאפשר  לו לצאת נשכר ולא נקבע מועד מוקדם לאיזון.

3. חריצה לעומת בטלנות

4. אלימות מצד בן הזוג

5. עיכוב של סידור הגט

6. אשם בפירוק הנישואין (ראה הרחבה בהמשך)

 

הפעלת סמכויות מיוחדות בבית הדין הרבני

ס' 13 לחוק יחסי ממון קובע: "בעניין שחוק זה דן בו ינהג גם בית דין דתי לפי הוראות חוק זה, זולת אם הסכימו בעלי הדין לפני בית הדין להתדיין לפי הדין הדתי"

 

הפעלת הס' לפי ס' 8 לחוק יחסי ממון ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה עשויה להניב תוצאה מסוימת והפעלתה של אותה סמכות ע"י ביה"ד הרבני עשויה להניב תוצאה שונה בתכלית!

 

ידועה אמרתו המפורסמת של השופט זילברג בעניין כהן ובוסליק ע"א 53/238 כהן ובוסליק נ' היוהמ"ש: "לא הרי דיני ישראל הנידונים בביהמ"ש האזרחי, כהרי דיני ישראל הנידונים בביה"ד הדתי. שונה הגישה, שונות דרכי הדיון, ושנה לפעמים גם התוכן הממשי של הפסק".

 

בערעור שנדון בביה"ד הגדול (1-53-327 ו' נ' ו' (2004)) עלתה השאלה מהי נפקותה של בגידתה של אישה בבעלה ככל הנוגע לחלוקת הרכוש:

 

"... כתבתי בזמנו בתיק אחר כי נישואין שפורקו בגלל בגידה, אינם יכולים להקנות לבוגד או לבוגדת את מחצית דירת המגורים השייכת לבעל לפני הנישואין. דבר זה מנוגד לכלל העתיק "הרצחת וגם ירשת"... דבר זה מנוגד להרגשת הצדק הטבעי הפועמת בלבד כולנו".

 

לא למותר לציין כי מדברים אלו עולה ההרגשה כי ערכי המוסר ותחושות הצדק הפרטית של שופטים בישראל היא זו אשר תכריעה בביהמ"ש ובכך החוק מאבד מערכו.

 

כב' השופט ממשיך ומציין:

"הסתמכתי גם על סע' 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, המאפשר בנסיבות מיוחדות לקבוע נכסים ששוויים לא יאוזן בין הצדדים. לדעתי, בגידה מהווה "נסיבות מיוחדות" שכן היא מנוגדת לכל  מהות הנישואין והיא שוברת הברית בין בני הזוג".

 

בערעור 2-21-936 י' נ' י' (לא פורסם), אשר התקיים בפני ביה"ד בגדול הועמדה להכרעה השאלה העקרונית האם חלוקת הרכוש לפי דין תורה, שונה בהכרח, מחלוקתו לפי החוק האזרחי. דעת הרוב הייתה כי הלכת השיתוף וחוק יחסי ממון אינו סותר את דין תורה וניתן לקיים את שניהם יחד. אם כי על מנת להחיל דין תורה על יחסי ממון יש צורך בהסכמה מפורשת שתירשם בפרוטוקול הדיון. דעת המיעוט, הדיין שרמן, הייתה כי עצם העברת הסמכות מביהמ"ש האזרחי לביה"ד הדתי משמעה הסכמת הצדדים להתדיין לפי דין תורה בלבד. להלן התייחסותו של הדיין דיכובסקי לגבי הפעלת ס' 8 לחוק יחסי הממון:

 

"האישה אשמה בפירוק המשפחה עקב בגידתה הממושכת בבעלה. ס' 8 נועד לתת לביהמ"ש גמישות בחלוקת הרכוש, עקב נסיבות מיוחדות. החוק אינו מפרט מהן "נסיבות מיוחדות"... חוק יחסי ממון הוא חוק ייחודי שנועד להשוות את בני הזוג ביחסי הממון שבניהם. יש כאן מעין הרחבה של הפסוק "והיו לבשר אחד". אולם כאשר "והיו לבשר אחד" מופר בצורה גסה ע"י בגידות מתמשכות- וזאת הסיבה להרס הנישואין- יש לראות בזה לפחות "נסיבות מיוחדות" המצדיקות שיקול דעת שיפוטי לסטייה מעקרון האיזון"... אין לבודד את חוק יחסי הממון מתוך המערכת הכוללת ולראותם עומדים בפני עצמם, במנותק מן התחום של אישות ושל נאמנות הדדית".

 

הנה כי כן, ה"נסיבות המיוחדות" יפורשו עפ"י הגישה השונה שאוחז בה ביהמ"ש האזרחי, לעומת הגישה שאוחז בה ביה"ד הרבני.

 

עמדתו של בית המשפט לענייני משפחה

בבית המשפט לענייני משפחה ניתן להבחין בתמימות כי אשם בפירוק הנישואין אינו שיקול מצודק לפגיע בקניינו של בן הזוג:

בע"א 77/264 דרור נ' דרור הביע השופט את עמדתו כי אין אפשרות להעמיד את הבגידה כשיקול בלעדי לשם קיפוח בעת חלוקת הרכוש.  נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע ע"י נטילת הזכויות ברכשו המשותף.

 

בע"א 88/384 זיסרמן נ' זיסרמן נקבע כי לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף, ואין הנואף מאבד זכויות הקניין שרכש במהלך הנישואין אף אם הוא האשם היחידי בפירוק השיתוף.

 

בתמ"ש (י-ם) 97/6852 פלונית נ' אלמוני ביהמ"ש סרב להעניש בעל ע"י קשירת זכויותיו הקנייניות. בפס"ד זה זנח האב את ילדיו, לא עזר בגידול הילדים וכן השתמש בכספי השתכרותם להימורים, בילויים ונשים אחרות. ובכל זאת קבע ביהמ"ש כי זו איננה "סיבה הולמת" דיה על מנת לפגוע בזכויותיו הקנייניות. גם בר"ע (ת"א) 02/1198 מ' נ' מ' בית המשפט קבע כי אלמנט האשמה בקרע שבין הצדדים, אינו מהווה גורם המשפיע על אופן עריכת איזון המשאבים.

 

בע"א 446/69 יובל לוי, הנאמן על נכסי גולדברג נ' גולדברג נקבע כי בקביעה למי שייכים הנכסים עלינו להתעלם לחלוטין מהשקפתנו, איך לפי הצדק צריך היה לחלק את הנכסים בין בני הזוג, כי המחוקק לא הסמיך אותנו לבצע חלוקת נכסים לפי מה שנראה לנו לצודק. אין זה רלבנטי כלל מי מבני הזוג גרם לערעור היחסים ואין להבדיל במקרה כגון זה בין אישה שבעלה זנח אותה מכיוון שהוא נתן את עינו באחרת, ובין אישה, שעזבה את בעלה מכיוון שהחליטה ללכת אחרי מאהבה.

 

עמדתו של בית הדין הרבני:

בבית הדין הרבני, בגידה עשויה לשלול את כוונת השיתוף למפרע. הנה כי כן, ה"נסיבות המיוחדות" יפורשו עפ"י הגישה השונה שאוחז בה ביהמ"ש האזרחי, לעומת הגישה שאוחז בה ביה"ד הרבני:

עדות לכך ניתן לקרוא בפ"ד 1219-21-1 ביה"ד הרבני הגדול (2006) פלוני נ' פלונית בו קובע בית הדין כי בגידה מהוה נסיבות מיוחדות, שכן היא מנוגדת לכל מהות הנישואין, ושוברת את הברית בין בני הזוג, ועל כן אין לתת פרס לאישה בוגדת.

 

לדידו של בית הדין מקרה של בגידה מהווה נסיבות מיוחדות שלא לדון בו שוויון של איזון נכסים. אולם לתפיסתם לא מדובר כאן בחוק דתי וענישה דתית, גם לא משום האשמה של פרוק נישואין גרידא, אלא משום התוצאות הכלכליות הנרחבות של פרוק נישואין ע"י בגידה. קרי הצד הנבגד יאלץ כתוצאה מההתנהגות החד צדדית הבוגדנית והמפתיעה לבנות לו בית אחר מה שאין כן בנישואין שלא צלחו, ששם שני הצדדים יש להם חלק בפרוק הנישואין ובאחריות להכרח של בנית בית חדש. האחריות הכלכלית שהוטלה על הצד הנבגד ב"מכה אחת" מזכה אותו להקלות באיזון המשאבים לטובתו בין אם הן מזכויות שנצברו לפני הבגידה או אחריה..

 

הרעיון לחלק בין עבר ועתיד מקורו בתפיסה שהבגידה גורמת לקנס, כפי שהיא פוטרת מכתובה ותוספת כתובה בדין הדתי, או מהדימוי להפסקת השיתוף שהיא תוצאה של הבגידה ולצורך כך, לדידו של ביה"ד, אין צורך בסעיף 8.

 

בגידה והשפעתה עפ"י דין תורה

בדין העברי, גבר אשר שאשתו נאפה, "זנתה תחתיו", אינו רשאי לסלוח לה, אף אם הסכים הוא מראש לבגידה. במקרה זה, יוצאת האישה מהנישואין בלי כתובתה וגם לא תהיינה לה כל זכויות ביחס לאותם חלקי רכושה שאינם עוד בעין. כיוון שהאישה מפסידה את כתובתה אין היא זכאית למזנות. עם זאת, נכסים שישנם בעין, הן נכסי צאן ברזל הן מלוג, על הבעל להחזיר לאישה גם אם זנתה תחתיו. בנוגע למתנות אשר קיבלה מבעלה בין אם הן במיטלטלין או במקרקעין, עליה להחזיר לו את כולן. אישה זו אסורה על בעלה ובועלה כאחד. עם זאת יש להוכיח בראיה פוזיטיבית ברורה את התנהגותה של האישה. אין לדבר על איסור האישה על בעלה מחמת זנות עם אחר, אלא אם הוכח הדבר על ידי שני עדים כשרים.

 

לעומת זאת, במקרה של בגידה מצד הגבר אין הדין מחמיר במיוחד לעומת ניאוף מצד האישה. במצב בו הבגידה באה מצידו של הגבר קודמות לגירושין התראות. רק במידה והגבר על אף ההתראות ממשיך לבגוד באשתו- "לחיות בזנות", ואינו חוזר בתשובה, תהיה זכאית האישה לכתובתה (העיקר והתוספת).

 

סוף דבר

תפקידם של בתי המשפט בקביעת הרכוש המגיע לבני הזוג הינו לתאם את חלוקת הרכוש ולהסדיר הסדרים כלכליים תוך פנים אל העתיד ולא אל העבר.

 

לצורך חלוקת הרכוש משמשים את בתי המשפט שיקולים אחרים ובעיקר תרומתם של בני הזוג להצטברות הרכוש והשבחתו.

 

כל אחד מבני הזוג נחשב כמעין שותף ליצירת הרכוש הטעון חלוקה. בן זוג אף אם נאף ממילא זכאי לקבל, למעשה, את חלקו, בזכות ולא בחסד.

 

כשם שדיני השותפות אינם מכירים ב"אשמה" כגורם בעל השפעה על חלוקת הרכוש ששותף זכאי לו כדין (להבדיל מן האפשרות של פירוק השותפות עקב זאת), כך גם אין להתחשב במומנט זה לצורך חלוקת הרכוש בין בני זוג. אין כל הגיון בעריכת מחקר פוסט-מורטם המיועד לקבוע אשמה. דברים אלו נאמרים במיוחד לאור הקביעה שאין עוד הוכחת אשמה נדרשת לצורך תביעת גירושין, שהיא מקורו של רעיון האשמה ושממנה התפחת גם לתחומים אחרים. הנמקה זו יפה על אחת כמה וכמה אם נזכור כי האשמה עשויה לשקף רק פרק זמן קצר יחסית, סמוך לפירוק הקשר הזוגי ויחסי הממון שבין בני הזוג הם תולדה נמשכת של מאמץ משותף המתחלק לאורך כל חיי הנישואין. לא מן הראוי שפרק זמן קצר עם סיום הנישואין ישפיע באופן כה מכריע על חלוקת הרכוש.

 

עם זאת אין להתעלם כליל מן שאר הגישות. ניתן גם לנקוט בגישה בה בכפוף לכך שאנו משתחררים מן האלמנט הטכני של עילות אשמה קבועות ומוכתבות מראש, כמשפיעות באופן חלקי וקבוע על התרת הנישואין והסדר הרכוש, ניתן גם למצוא דרך ביניים. דרך ביניים זו תבטא את האיזון בין הגישות הסותרות. איזון שכזה נותן נפקות להתנהגות בני הזוג, כאחד השיקולים הרלוונטיים, ברם אינו מתחשב באלמנט  הבגידה במשמעותו המקורית באופן טכני ונוקשה. מבחינה זו ניתן לראות את גישותיהן של גרמניה, שוודיה ואנגליה.

 

לא כל מה שנחשב בזמנו לעילת אשמה לצורך התרת נישואין יכול לשמש עתה בכל מקרה אמצעי להפחתת המגיע לבן הזוג.

 

המסקנה העיקרית הינה כי רעיון האשמה המסורתי בהקשרו והשפעתו לעל חלוקת הממון בין בני זוג הולך ומתבטל בהדרגה. רעיון זה מפנה מקומו גם בהקשר להסדר המזונות שלאחר הגירושין. עם זאת טרם וויתרו כליל על יסוד ההתנהגות. לפיכך תרות להן שיטות משפטיות רבות אחר הדרך להתחשב בהתנהגותם של בני זוג במסגרת ההסדר הרכושי. נראה כי שיטת שיקול הדעת היא הנוחה ביותר למטרה זו.

 

חוק יחסי ממון  קובע את השותפות של שני בני הזוג בנכסים שנצברו. יש בדבר הגיון רב, משום שהמאמץ הדרוש לצבירת נכסים הוא של שניהם - הבעל בעבודת חוץ, והאישה בעבודת בית. כאמור, גם אם נניח שההלכה אינה סבורה כך, זכותם של בני הזוג ללכת בדרך זו. על כן, הזכות אינה ניתנת להפסד למפרע, גם אם האישה חטאה. יש בהחלט להתחשב בזה לגבי מכאן ולהבא, שהרי כל שיתוף הנכסים מתבסס על השיתוף האישי של "והיו לבשר אחד", וכאשר שיתוף זה מופר, אין מקום גם לשיתוף נכסים, אבל, אין סיבה להחיל את פקיעת השיתוף למפרע.