בית > שאלות ותשובות
בעבר, נהוג היה להטיל את עיקר נטל המזונות על האב באופן כמעט אוטומטי, אולם כיום המצב המשפטי מורכב ודינמי הרבה יותר. כיום, אין נוסחה מתמטית אחת קבועה לחישוב מזונות, וכל מקרה נבחן לגופו על פי ארבעה פרמטרים מרכזיים:
- הכנסות ההורים: בחינת היכולת הכלכלית של כל אחד מההורים, לרבות שכר עבודה, הכנסות פסיביות ופוטנציאל השתכרות.
- חלוקת זמני השהות: ככל שזמני השהות של הילדים אצל כל אחד מההורים שוויוניים יותר, כך תהיה לכך השפעה על גובה המזונות שישולמו.
- צורכי הילדים: הערכת ההוצאות ההכרחיות (מדור, מזון, ביגוד) והוצאות חריגות (חינוך, בריאות).
- גיל הילדים: קיימת הבחנה משמעותית בין ילדים מתחת לגיל 6, לגביהם הדין האישי עדיין מטיל חובה מוגברת על האב, לבין ילדים מעל גיל 6, לגביהם חלה חלוקה שוויונית יותר בין ההורים בהתאם ליחס הכנסותיהם וזמני השהות.
חשוב להדגיש כי קיימת הבחנה מעשית בין הערכאות: בעוד שבתי המשפט לענייני משפחה פועלים על פי עקרונות שוויוניים מובהקים, בבית הדין הרבני קיימים הרכבים אשר עדיין נוטים להשית את עיקר האחריות למזונות על האב, לעיתים ללא תלות מלאה בגובה שכרו או בחלוקת זמני השהות בפועל.
Your Content Goes Here
הבחירה בערכאה המשפטית היא החלטה אסטרטגית בעלת השלכות כלכליות כבדות משקל, והתשובה לה תלויה בנסיבותיו הייחודיות של כל מקרה. לכל ערכאה יתרונות וחסרונות יחסיים:
- בית המשפט לענייני משפחה: נתפס כערכאה מודרנית ושוויונית יותר. הוא נוטה ליישם את הפסיקה החדשה המאפשרת הפחתה משמעותית במזונות במקרים של משמורת משותפת ופערי הכנסה נמוכים.
- בית הדין הרבני: עשוי להשית את רוב עול המזונות על האב מכוח הדין העברי, גם במצבים שבהם בבית המשפט האזרחי היה נפסק סכום נמוך יותר או אף נקבע כי אין מקום למזונות. עם זאת, מן העבר השני, לא אחת נפסקים בבית הדין הרבני סכומי מזונות שאינם גבוהים בערכם האבסולוטי בהשוואה לפסיקות בתי המשפט האזרחיים.
לאור הבדלים אלו, קיימת חשיבות מכרעת לבחינת זהות הערכאה שתדון בתיק כבר בשלבים הראשונים של הסכסוך.
"מרוץ סמכויות" הוא המונח המתאר את המצב המשפטי שבו לשתי ערכאות שונות – בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני – יש סמכות מקבילה לדון באותם נושאים (כגון רכוש, מזונות אישה ומשמורת). במצב זה, הערכאה שאליה הוגשה התביעה ראשונה היא זו שתקנה לעצמה, בדרך כלל, את הסמכות לדון בתיק.
חשיבות המרוץ נובעת מכך שזהות הערכאה עשויה להשפיע באופן דרמטי על התוצאה הסופית של ההליך, בשל ההבדלים בגישות המשפטיות ובדינים המיושמים בכל ערכאה. כדי שבית הדין הרבני יקנה סמכות בנושאים שאינם גירושין גרידא, על הצד המגיש "לכרוך" אותם בתביעת הגירושין באופן תקין וכנה.
יצוין כי כיום, מכוח החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, חלה חובה להגיש תחילה בקשה ליישוב סכסוך, המקפיאה את האפשרות להגיש תביעות למשך תקופה קצובה חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה. עם זאת, בתום תקופה זו, הצד שהגיש ראשון את הבקשה ליישוב סכסוך נהנה מ"זכות ראשונים" לבחור את הערכאה שבה יתנהלו התביעות, ולכן לעיתוי ההגשה, לאופן ניסוח הבקשה ולפעולות הננקטות מיד עם תום תקופת עיכוב ההליכים יש משמעות מכרעת על גורל התיק כולו.
הסמכות להכריע באופן חלוקת הרכוש בין בני זוג נתונה לשתי ערכאות שיפוטיות מקבילות: בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני. זהות הערכאה שתכריע בפועל נקבעת במידה רבה על פי "מרוץ הסמכויות" והאופן שבו נפתח ההליך המשפטי:
- כריכת רכוש בתביעת גירושין: לבית הדין הרבני תהא סמכות לדון בחלוקת הרכוש רק אם נושא זה "נכרך" כדין ובתום לב בתביעת הגירושין שהוגשה אליו. ככל שהכריכה נעשתה כדין, בית הדין קונה סמכות ייחודית לדון בכלל ההיבטים הרכושיים של בני הזוג.
- תביעה רכושית עצמאית: ככל שלא הוגשה תביעת גירושין כרוכה, או שהכריכה נמצאה פגומה, הסמכות לדון בחלוקת הרכוש נתונה לבית המשפט לענייני משפחה מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 חוק יחסי ממון בין בני זוג.
- חשיבות זהות המגיש הראשון: לאור חובת הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, לצד שהגיש ראשון את הבקשה קיימת זכות ראשונים לבחור את הערכאה השיפוטית שבה יתנהלו התביעות הרכושיות עם תום תקופת עיכוב ההליכים.
- תקינות הכריכה: כדי שבית הדין הרבני יקנה סמכות, על התביעה להיות מנוסחת באופן מפורט ומדויק. כריכה שאינה עומדת במבחני הפסיקה (כגון כריכה שאינה כנה או שאינה מפורטת דיה) עלולה להיפסל, והדיון יועבר לבית המשפט לענייני משפחה.
ברירת המחדל בחוק הישראלי עבור זוגות שנישאו לאחר ה-1.1.1974 היא מנגנון "איזון המשאבים". על פי מנגנון זה, עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג שנצברו במהלך החיים המשותפים .
הנכסים הנכללים ב"סל האיזון" הם מגוונים וכוללים, בין היתר:
- נכסי מקרקעין: דירת המגורים, מגרשים או נכסים להשקעה שנרכשו בתקופת הנישואין.
- נכסים פיננסיים: כספים בחשבונות בנק (פרטיים ומשותפים), חסכונות, פיקדונות וניירות ערך.
- מטלטלין: רכבים, תכולת הבית וציוד יקר ערך שנצבר במשותף.
- נכסים עסקיים: מוניטין עסקי, מניות בחברות או בעלות בעסקים שהוקמו או פותחו במהלך הנישואין.
עם זאת, חשוב להדגיש כי לא כל נכס מתחלק באופן אוטומטי. קיימים חריגים משמעותיים לאיזון המשאבים, וביניהם נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין, נכסים שהתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין, וגימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג מהמוסד לביטוח לאומי . במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, רשאי בית המשפט לקבוע חלוקה שאינה שוויונית (למשל יחס של 60/40), וזאת בהתאם לנסיבות המקרה .
אחת הטעויות הנפוצות היא המחשבה שזכויות סוציאליות הרשומות על שם אחד מבני הזוג שייכות לו בלבד. על פי הדין, זכויות אלו נחשבות כנכס בר-איזון לכל דבר ועניין, שכן הן מהוות חלק מהמאמץ המשותף של התא המשפחתי לאורך השנים
במסגרת חלוקת הרכוש נבחנים הרכיבים הבאים:
- זכויות פנסיוניות: קרנות פנסיה, ביטוחי מנהלים וקצבאות פרישה.
- חסכונות ארוכי טווח: קרנות השתלמות וקופות גמל.
- זכויות ממקום העבודה: פיצויי פיטורין שנצברו, פדיון ימי חופשה, מענקי פרישה ואופציות.
מאחר שזכויות אלו הן לרוב "נכסים עתידיים" שטרם נזלו, או שהן כוללות רכיבים מורכבים של מיסוי וריבית, נהוג להיעזר בשירותיו של אקטואר. תפקידו של האקטואר הוא לערוך חוות דעת מקצועית המחשבת את הערך המדויק של הזכויות שנצברו אך ורק בתקופת החיים המשותפים (מיום הנישואין ועד למועד הקרע). החלוקה יכולה להתבצע בדרך של "איזון מזומן" (תשלום חד-פעמי כנגד ויתור על זכויות) או בדרך של רישום הזכויות כך שכל צד יקבל את חלקו במועד שבו הקרן תגיע לפירעון או במועד הפרישה לגמלאות.
התשובה העקרונית היא חיובית, אולם מדובר באחד ההליכים המורכבים והקשים ביותר לביצוע בתחום דיני המשפחה. הסכם ממון אינו חוזה רגיל; כדי שיהיה לו תוקף משפטי מחייב, עליו לעבור פרוצדורה של אישור בפני ערכאה שיפוטית (בית משפט לענייני משפחה או בית דין רבני), אשר מוודאת כי הצדדים חתמו עליו מרצון חופשי וכי הם מבינים את משמעותו ואת תוצאותיו
בשל הפיקוח השיפוטי ההדוק בעת אישור ההסכם, בתי המשפט נוטים להעניק לו משקל סגולי גבוה ואינם ממהרים לבטלו. כדי להצליח בתביעה לביטול הסכם ממון, על הצד המבקש להוכיח קיומו של פגם מהותי שנפל בעת כריתת ההסכם או אישורו, כגון:
הטעיה: הצגת מצג שווא או הסתרת נתונים מהותיים (למשל, הסתרת נכסים משמעותיים).
לחץ וכפייה: הוכחה כי ההסכם נחתם תחת איומים או לחץ בלתי סביר השולל את רצונו החופשי של הצד.
חוסר הבנה: הוכחה כי בשל נסיבות מיוחדות, הצד לא היה מסוגל להבין את השלכות ההסכם עליו חתם.
עושק: ניצול מצוקה קשה של אחד הצדדים כדי להחתימו על הסכם שתנאיו גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל.
חשוב להדגיש כי "חרטה" גרידא על תנאי ההסכם או המחשבה בדיעבד כי ניתן היה להשיג תוצאה טובה יותר, אינן מהוות עילה לביטולו. כפי שנקבע בהקשרים דומים של פתיחת פסקי דין חלוטים, רף ההוכחה הנדרש הוא גבוה ביותר, ושינוי נסיבות רגיל או חרטה אינם מספיקים כדי לערער את סופיות ההסכם.
הכלל המשפטי הנוהג הוא כי הסמכות לדון בביטולו של הסכם ממון נתונה לערכאה אשר אישרה את ההסכם מלכתחילה והעניקה לו תוקף של פסק דין. עקרון זה נועד למנוע מצב שבו ערכאה אחת מבקרת את הליך האישור שבוצע בערכאה אחרת.
לפיכך:
- הסכם שאושר בבית הדין הרבני: תביעה לביטולו (בין אם מדובר בביטול ההסכם כולו או בביטול רכיב ספציפי בו) תוגש לבית הדין הרבני שאישר אותו.
- הסכם שאושר בבית המשפט לענייני משפחה: תביעת הביטול תוגש לאותו בית משפט.
עם זאת, קיימת הבחנה משמעותית בין בקשת ביטול לבין בקשת פרשנות:
- תביעה לביטול: תוקפת את עצם קיומו של ההסכם או את הליך אישורו בשל פגמים ברצון . תביעה זו חייבת להתברר בערכאה המאשרת.
- תביעה לפרשנות או אכיפה: כאשר אין מחלוקת על תוקף ההסכם, אך קיימת מחלוקת על האופן שבו יש ליישם סעיף מסוים או כיצד לפרש מונח שנכתב בו, ייתכן שניתן יהיה להגיש את התביעה לערכאה אחרת, וזאת בהתאם לכללי הסמכות המקבילה ו"מרוץ הסמכויות" שתוארו בפרקים הקודמים.
לסיכום, בטרם נקיטת הליך לביטול הסכם, יש לבחון היטב האם העילה היא פגם בשורש ההסכם (המצריך פנייה לערכאה המאשרת) או שמא מדובר במחלוקת פרשנית חדשה שהתעוררה לאחר האישור.
ייפוי כוח מתמשך הוא מכשיר משפטי חדשני ורב-עוצמה, המעוגן בתיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 . מדובר במסמך תכנוני המאפשר לכל אדם בגיר וכשיר (המכונה "הממנה") לקבוע מראש כיצד ועל ידי מי ינוהלו ענייניו בעתיד, אם וכאשר יגיע למצב שבו לא יהיה מסוגל עוד לקבל החלטות בעצמו בשל ירידה קוגניטיבית, מחלה או תאונה.
המסמך מאפשר שליטה מלאה על שלושה תחומי חיים מרכזיים:
- עניינים רכושיים: ניהול חשבונות בנק, נכסי מקרקעין, השקעות ותשלומים שוטפים.
- עניינים אישיים: קביעת מקום המגורים (לרבות מעבר לדיור מוגן), רווחה אישית, צרכים יומיומיים ואיכות חיים.
- עניינים רפואיים: קבלת החלטות בנוגע לטיפולים רפואיים, בדיקות ופרוצדורות פולשניות.
חשיבותו המכרעת של ייפוי הכוח המתמשך טמונה בשמירה על האוטונומיה של הרצון הפרטי. בניגוד למוסד האפוטרופסות המסורתי, שבו בית המשפט ממנה אדם (לעיתים זר) לניהול ענייניו של החסוי, כאן הממנה הוא זה שבוחר את זהות מיופה הכוח (לרוב בן משפחה או אדם קרוב עליו הוא סומך) ומעניק לו הנחיות מקדימות מפורטות. בכך, המכשיר מונע סכסוכים משפחתיים עתידיים, חוסך את הצורך בפנייה לערכאות שיפוטיות ומבטיח כי רצונו של האדם יכובד גם כאשר קולו לא יוכל להישמע עוד.
ייפוי כוח מתמשך אינו נכנס לתוקף במועד החתימה עליו או במועד הפקדתו אצל האפוטרופוס הכללי. מדובר במסמך "רדום" הנכנס לתוקף אך ורק בנקודת הזמן שבה הממנה "חדל להבין" בעניין שלגביו ניתן ייפוי הכוח
המחוקק העניק לממנה את החופש לקבוע מראש את התנאים והנסיבות שבהם יופעל המסמך:
- קביעת תנאים מראש: הממנה יכול לקבוע כי ייפוי הכוח ייכנס לתוקף על פי חוות דעת רפואית של מומחה ספציפי, או בהתקיים אירוע מסוים המוגדר במסמך.
- החלטה משותפת: ניתן לקבוע כי ייפוי הכוח יופעל רק לאחר התייעצות של מיופה הכוח עם אדם נוסף (למשל, בן זוג או ילד אחר).
- ברירת המחדל בחוק: ככל שהממנה לא קבע תנאי ספציפי, ייפוי הכוח ייכנס לתוקף על פי חוות דעת רפואית הקובעת כי הממנה אינו מסוגל עוד להבין בדבר.
עם התקיימות התנאים לכניסה לתוקף, חלה על מיופה הכוח חובה חוקית למסור הצהרה לאפוטרופוס הכללי על כך. רק לאחר שהאפוטרופוס הכללי מאשר את קבלת ההצהרה ושולח אישור רשמי על כניסה לתוקף, מוסמך מיופה הכוח לפעול בשם הממנה מול צדדים שלישיים, כגון בנקים, מוסדות רפואיים ורשויות המדינה.
האפשרות לבטל ייפוי כוח מתמשך קיימת, אך היא משתנה באופן מהותי בהתאם לשלב שבו נמצא המסמך:
- לפני כניסה לתוקף: כל עוד הממנה כשיר, הוא רשאי לבטל את ייפוי הכוח בכל עת ובאופן עצמאי. הביטול נעשה באמצעות מסירת הודעה בכתב למיופה הכוח ולאפוטרופוס הכללי . בשלב זה, הביטול הוא פשוט יחסית ונובע מזכותו של האדם לשנות את דעתו כל עוד הוא בעל כשירות משפטית.
- לאחר כניסה לתוקף: בשלב זה, כאשר הממנה כבר אינו כשיר, הביטול מורכב הרבה יותר ונעשה בדרך כלל באמצעות פנייה לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט מוסמך להורות על ביטול ייפוי הכוח או על הגבלתו במקרים הבאים
- ניצול או פגיעה: כאשר מיופה הכוח אינו פועל לטובת הממנה, מנצל את מעמדו או גורם לממנה נזק רכושי או אישי.
- חריגה מסמכות: כאשר מיופה הכוח פועל בניגוד להנחיות המקדימות שהושארו לו או בניגוד להוראות החוק.
- חוסר תפקוד: כאשר מיופה הכוח אינו מסוגל או אינו מעוניין עוד למלא את תפקידו, ולא מונה מיופה כוח חליפי.
- פגם בשורש המסמך: אם מתגלה כי ייפוי הכוח ניתן מלכתחילה כתוצאה ממרמה, עושק או לחץ פסול.
חשוב לציין כי הממנה יכול לקבוע במסמך עצמו כי ייפוי הכוח יהיה "בלתי חוזר" בנסיבות מסוימות, אולם גם במקרה כזה, לבית המשפט נותרת הסמכות להתערב אם הדבר נדרש לשם הגנה על טובת הממנה.
עריכת ייפוי כוח מתמשך אינה פעולה טכנית של חתימה על טפסים, אלא הליך משפטי מהותי הדורש מומחיות מיוחדת. על פי החוק, רק עורך דין שעבר הכשרה ייעודית של האפוטרופוס הכללי ואין לו עניין אישי בייפוי הכוח מוסמך לערוך ולאשר מסמך זה
תפקידיו המרכזיים של עורך הדין כוללים:
- בירור רצון חופשי והיעדר לחץ: עורך הדין מחויב להיפגש עם הממנה ביחידות, להתרשם באופן בלתי אמצעי מכשירותו ולוודא כי ההחלטות מתקבלות מרצונו החופשי המלא, ללא השפעה בלתי הוגנת מצד בני משפחה או מיופיי הכוח המיועדים חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (32יד(ה)).
- מתן הסבר משפטי מקיף: על עורך הדין להסביר לממנה את המשמעויות המשפטיות של המסמך, את החלופות הקיימות (כגון תומך בקבלת החלטות) ואת האפשרות לקבוע "אנשים מיודעים" שיפקחו על פעולות מיופה הכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (32יד(ג)).
- התאמה אישית וניסוח הנחיות מקדימות: עורך הדין מסייע לממנה לתרגם את רצונותיו וערכיו להנחיות משפטיות ברורות ומחייבות. ניסוח מקצועי מונע עמימות ומבטיח כי מיופה הכוח ידע בדיוק כיצד לפעול בסיטואציות מורכבות (למשל, הנחיות לגבי השקעת כספים או סוג הטיפול הסיעודי המועדף).
- אימות זהות והפקדה: עורך הדין מאמת את זהות הצדדים, מוודא כי גם מיופה הכוח מבין את חובותיו וחותם על הסכמתו, ואחראי על ההפקדה המקוונת של המסמך במערכות האפוטרופוס הכללי, פעולה שהיא תנאי הכרחי לתוקפו של המסמך.
בסיכומו של דבר, עורך הדין משמש כ"שומר סף" המבטיח כי המכשיר המשפטי ישרת נאמנה את הממנה ויגן עליו ביום פקודה, תוך מניעת ניצול לרעה של הסמכויות המוענקות במסגרתו.
כאשר אדם הולך לעולמו מבלי שערך צוואה תקפה, חלוקת עיזבונו אינה נעשית לפי רצונו המשוער, אלא על פי מנגנון ברירת המחדל הקבוע בחוק, המכונה "ירושה על פי דין". במצב זה, החוק הוא שקובע מי הם היורשים ומהו החלק המדויק שכל אחד מהם יקבל בעיזבון
סדר הירושה על פי דין מבוסס על קרבה משפחתית ומחולק לפי "פרנאטלות" (בתי אב):
- בן או בת הזוג: זכאים לרשת את המיטלטלין של משק הבית המשותף (כולל מכונית הנוסעים) וחלק משמעותי משאר העיזבון. אם למנוח היו ילדים, בן הזוג מקבל מחצית מהעיזבון. אם למנוח לא היו ילדים אך הותיר הורים או אחים, חלקו של בן הזוג גדל לשני שלישים
- ילדי המוריש וצאצאיהם: הם היורשים הראשונים בסדר העדיפויות לאחר בן הזוג. העיזבון מחולק ביניהם בשווה.
- הורי המוריש וצאצאיהם (אחים ואחיות): יורשים רק אם המנוח לא הותיר אחריו ילדים.
- הורי הוריו של המוריש וצאצאיהם: יורשים רק בהיעדר יורשים מהמעגלים הקרובים יותר.
חשוב להבין כי חלוקה זו היא טכנית וקשיחה. היא אינה לוקחת בחשבון מערכות יחסים מורכבות, הבטחות בעל פה או צרכים מיוחדים של מי מהקרובים. כתוצאה מכך, ירושה על פי דין עלולה להוביל לתוצאות שאינן תואמות את רצונו האמיתי של המוריש (למשל, העברת רכוש לקרובי משפחה מרוחקים עמם היה בנתק) ולעורר מחלוקות וסכסוכים משפחתיים קשים סביב אופן ניהול וחלוקת הנכסים.
העיקרון המנחה בדיני ירושה הוא "מצווה לקיים דברי המת", ולכן נקודת המוצא היא שצוואה שנערכה כדין היא תקפה. עם זאת, ניתן להגיש התנגדות לביצוע צוואה או לבקש את ביטולה אם מוכח כי נפל פגם מהותי ברצון החופשי של המצווה או בכשירותו בעת עריכת המסמך
העילות המרכזיות לביטול צוואה כוללות:
- בעיה בכשירות המצווה: הוכחה כי בעת עריכת הצוואה, המצווה לא היה מסוגל להבין את משמעות פעולתו בשל מצב רפואי, קוגניטיבי או נפשי (למשל, דמנציה מתקדמת או מצב פסיכוטי)
- השפעה בלתי הוגנת: זוהי אחת העילות השכיחות ביותר. אין מדובר בהשפעה רגילה של בן משפחה, אלא בניצול תלותו של המצווה באדם אחר כדי לגרום לו להוריש את רכושו באופן שלא היה עושה מרצונו החופשי. המבחנים לכך כוללים את מידת הבידוד של המצווה, מידת התלות שלו בנהנה והנסיבות האופפות את עריכת הצוואה
- לחץ, איום או תחבולה: מקרים בהם הוכח כי המצווה פעל תחת איום ישיר או כתוצאה ממעשי מרמה שהובילו אותו לחתום על הצוואה.
- מעורבות בעריכת הצוואה: החוק אוסר על אדם שנהנה מהצוואה לקחת חלק בעריכתה. מעורבות יתרה של נהנה עלולה להוביל לביטול ההוראה המזכה אותו
נטל ההוכחה לקיומן של עילות אלו מוטל על הצד המבקש את הביטול, ומדובר בנטל משמעותי המצריך לרוב הצגת ראיות רפואיות, עדויות על אורח חייו של המנוח וחוות דעת מומחים.
מדינת ישראל מכירה בזכויות ירושה של בני זוג גם אם לא נישאו כדת וכדין, וזאת תחת ההגדרה של "ידועים בציבור". על פי סעיף 55 לחוק הירושה, איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, זכאים לרשת זה את זה כאילו היו נשואים, בתנאי שבשעת מות המוריש אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר
כדי לזכות במעמד זה לצורכי ירושה, יש לעמוד בשני מבחנים מצטברים המעידים על קשר זוגי אמיתי:
- חיי משפחה: קיום מערכת יחסים אינטימית המבוססת על רגשות אהבה, מסירות ונאמנות, המעידה על קשירת גורל משותפת.
- ניהול משק בית משותף: אין מדובר רק במגורים תחת קורת גג אחת מטעמי נוחות או חיסכון כלכלי, אלא בניהול יחידה כלכלית משותפת שבה הוצאות והכנסות הבית משולבות, כפי שנוהגים בני זוג נשואים
חשוב להדגיש כי ההכרה במעמד של ידוע בציבור לעניין ירושה אינה אוטומטית. בניגוד לבני זוג נשואים המציגים תעודת נישואין, על בן הזוג שנותר בחיים מוטל הנטל להוכיח בראיות עובדתיות את קיום התנאים הללו בפני הרשם לענייני ירושה או בית המשפט. בהיעדר צוואה המורה אחרת, הוכחת המעמד היא הדרך היחידה של הידוע בציבור להבטיח את חלקו בעיזבון מול יורשים אחרים על פי דין. לאור המורכבות הראייתית הכרוכה בכך, מומלץ לידועים בציבור להסדיר את זכויותיהם מראש באמצעות צוואה או הסכם חיים משותפים.
זקוקים לייעוץ משפטי?
